יובל רוזה שלו  19.10.13

 

הלב דופק...  הקהל כבר מוכן.. ואני? עדיין במחשבות שלי..
מה אם לא אהיה טובה? מה אם אזייף
מה אם לא אצליח לרגש ולהקפיץ את הקהל ?
כל פעם מחדש הלב מתמלא חששות,
כי בתכלס , מי לא מפחד להופיע לפני קהל?
להיות חשוף , נתון לביקורת.
סידור אחרון לשמלה , סידור אחרון לשיער
החדר הקטן והצפוף מצתמצם סביבי עוד עוד
הלחץ עולה, הלב דופק חזק משתדלת להירגע אבל לא יודעת איך..
משננת את המילים לשירים בראש מילה ועוד מילה , שורה ועוד שורה.
"30 שניות!!!" צעקה חדה מציפה את החדר
" תשתדלי לא לפשל" האמרגן מוסיף ללחץ.
הוא תמיד הפחיד אותי , אבל אני לא פה בשבילו, אני פה בשביל עצמי
בשביל המוזיקה שלי בשביל להתפתח.
לא אגיד שלא , ניגשו אליי מפיקים באירועים ששרתי בהם,
אבל נרתעתי , נלחצתי
לא ידעתי איך להגיב לסיטואציה, לא רגילה להערכה כזו אליי ולמוזיקה שלי
רגילה לזילזול..
נשארו 10 שניות , המיקרופון ביד ואני מוכנה , יודעת שאצליח.
"3..2..1.." הבוס צועק וכמו דוחף אותי אל הבמה, ואני פורחת
נשמע קצת מוזר, הרי הוא כלכך רע..
אכזר.
אבל הוא נותן לי את הבמה, את ה"חופש".
אני מעופפת, אל תוך המוזיקה,
כמו ציפור.. ציפור בכלוב של זהב.
אני מנוצלת אבל מנצלת.
לא אכפת לי מהכסף, מהעושר מהתהילה..
אני רוצה לעשות מוזיקה, לחיות מוזיקה, לנשום מוזיקה.
אבל לא כולם כמוני.. כלכך הרבה נערים ונערות בגילי..
כישרוניים כלכך מנוצלים יום יום ע"י אמרגנים
שמבטיחים ארמונות ונותנים מלון דרך עלוב ומעופש.
"דיבורים כמו חול ואין מה לאכול" כמו שאומרים.
תראו, בשביל לשרוד במקצוע הזה צריך בטחון עצמי.
והרבה..
אם אין אותו ינצלו אתכם, יפגעו בכם, יאכלו אתכם חיים.
גם לזכות באהבת הקהל זה לא "פיס אוף קייק" אבל כשזוכים בה..

ההרגשה החמימה הזו של האהבה של הקהל, החיוך שעולה להם כשאני מתחילה לשיר..
האנשים שמזמזמים את השיר ואפילו שרים איתי ביחד.
האדרנלין הזה שאני מקבלת כל פעם מחדש..

מסיימת לשיר את השיר הראשון וכפיים והכבוד של הקהל ממלאים אותי , עושים לי טוב ונותנים לי את האדרנלין להמשיך לשיר.
ואני יודעת , שלא משנה מה , על התחושה הזו , על האהבה של הקהל
אני לא יכולה לוותר , ובחיים לא אעשה זאת.
תמיד רציתי לקבל קצת יותר הערכה ועידוד מהמשפחה שלי לגבי המוזיקה,
אני מודה.
אבל מה לעשות, "מוזיקה זה לא מקצוע" המילים שלהם מהדהדות בראשי
ואני מבינה.
לפעמים מצליחים ולפעמים נופלים
תמיד אני רואה בתוכניות ריאלטי את המשפחות התומכות של המתמודדים
אבל כמו שאתם כבר יודעים, ריאלטי זה לא התחום שלי.
ובכל זאת , הלב שלי נתקף קינאה , למה אני לא כמוהם?
למה לא מקבלים אותי ואת המוזיקה שלי בלי כל העטיפה המפוארת?
למה תמיד אני צריכה לרצות את כולם רק לא את עצמי?
לפחות בדבר אחד אני מקשיבה לעצמי ,
אני מופיעה , כותבת מלחינה
אולי אנשים מסויימים חושבים שזה בזבוז זמן אבל אני יודעת שהמוזיקה היא הדבר היחיד שגורם לי להישאר שפויה.
הדבר היחיד שמחזק אותי , תמיד שם בשבילי לא משנה מה.
ונכון , אולי זה לא יהיה המקצוע שלי , כמעט בטוח שלא
אבל ההופעות המזדמנות , הריגוש , האדרנלין שעולה כשאני על הבמה
זה תמיד ישאר ולא משנה מה האנשים סביבי יגידו.
אז מה אני יכולה להמליץ לכם? 
תקחו הכל בקלות, העבודות המזדמנות האלו באירועים הן לא פרנסה,
והן לא ישארו שם תמיד.
תרגעו ותסתכלו על זה כעוד הזדמנות להופיע מול קהל ולקבל ניסיון.
תמיד תבדקו את הרווחים שלכם מול האמרגן\סוכן שמזמין אתכם להופעות.
ו.. שלא יעבדו עליכם.